סמינריון בנושא פעילות בזירה הביטחונית-נשים בפלמ"ח

הארגון הלוחם הגדול והעיקרי בתקופת הישוב היה ההגנה והזרוע המבצעית שלו היה ארגון "פלוגות המחץ" (להלן הפלמ"ח). הפלמ"ח הוקם באמצע 1941 משילוב של פלוגות השדה בפיקודו של יצחק שדה והפלוגה הנודדת. בתחילה לא היו בו נשים. בדצמבר 1944 הוקמו שלושת הגדודים הראשונים של הפלמ"ח, הראשון, השני והשלישי בהם שולבו מעט נשים. הקמת הגדודים עוררה סערה לא קטנה מכיוון שעד אז התנהל הפלמ"ח בשמונה פלוגות מאומנות היטב ועוד כמה מחלקות מקצועיות ומחלקות עזר. יגאל אלון, סגן מפקד הפלמ"ח בשנים הראשונות, העלה הצעה שתאגד את אותן פלוגות אל תוך ארבעה גדודים, דבר אשר יעניק מסגרת ארגונית נוחה יותר לתפעול, מעין גשר בין המטה לתפעול הפלוגות.^[1] השילוב של נשים בכוחות סדירים מבטא, את ראשית ההכרה בהן ככוח לוחם ומכאן הרעיון לכתיבת העבודה הנוכחית.

נשים ביישוב בשנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 הופלו לרעה על רקע מגדרי, מה שיצר אי-שוויון מבחינת היוקרה וההשתכרות. בתקופה זו התקיימו שתי תופעות יחד, נשים שעסקו בעבודות "גבריות" כגון בניין ונשים שעסקו בניקיון ובבישול. המגדר היה זה שקבע את מעמדן כאשר גברים היו אלה ששלטו במוסדות ובארגונים השונים ובכלל זה הכוח הלוחם. כוחות לוחמים הם חלק אינטגראלי מכל חברה נתונה, אך ברוב המקרים הוא מזוהה עם גברים ולא עם נשים. ישנה תפיסה לפיה נתונים ביולוגים ואופי הופכים נשים ללא רלוונטיות בכל הנוגע לשירות צבאי, מה שגורם להדרתן מהמרחב הצבאי והביטחוני. התמונה המתקבלת היא של צבא הנשלט בידי גברים ומתנהל מנקודת מבט גברית, מה שמותיר לנשים תפקידים של תומכות לחימה, חינוך, ת"ש ורווחה.^[2]

יחד עם זאת, נשים רבות השתלבו בארגונים צבאיים של היישוב, לחמו במסגרת המחתרתית, הצטרפו לשורות הצבא הבריטי שנלחם בנאצים והשתתפו במאבק על הקמתה של מדינת ישראל. תרומתן הובילה נשים למוקדי עוצמה של היישוב, מה שגרם לארגוני נשים פמיניסטיים להפוך לארגוני נשים הפועלים תחת שליטה ופיקוח ממסדיים של ההסתדרות, ההסתדרות הציונית והמפלגות. נראה כי תקופת היישוב הביאה לשינוי משמעותי בקרב נשים שהפכו עצמן לחלק אינטגראלי מהמפעל הציוני, בעודן מערערות על החלוקה המגדרית המסורתית שרווחה שנים רבות.

הנושא הנוכחי מעניין כי הייתה סתירה בין הציפיות מנשים באותה תקופה ובין העובדה שנשים הצטרפו לכוח הלוחם של ההגנה- הפלמ"ח, גם לגבי הפלמ"ח יש דיווחים סותרים מצד אחד נשים לוחמות כמו נתיבה בן יהודה והטייסת זהרה לביטוב ומצד שני נשים רבות שעסקו בתפקידי שירות ותחזוקה. מה הניע את אותן נשים? מכאן נובעת שאלת המחקר: האם מאמציהן ודרישתן של נשים להשתלב בארגון הפלמ"ח היו רק מטעמים לאומיים או גם מטעמים פמיניסטים להשגת שוויון מגדרי?